לעצור להריח את הוורדים

stop-and-smell-the-roses

כתבתי לאחרונה די הרבה על מטרות, אך קורה שחלום או מטרה, שעוררו השראה והתלהבות, הופכת למקור למתח. איך אפשר למנוע מהמטרות השלנו להפוך לחרב פיפיות? 

דינה סיימה תהליך אימון לפני כמה חודשים, אליו הגיע כדי למצוא “משהו שישמח אותי, שילהיב אותי”. באימון, היא הבינה שהיא רוצה לצלם, ואף הגדירה חזון של מסע צילומי טבע.

בפגישת מעקב אחרי כמה שבועות, דינה מספרת שהכל הולך לפי התוכנית הכללית שבנינו באימון. היא עובדת איתה, מעדכנת אותה בהתאם לנסיבות משתנות, ואפילו עומדת בלוח הזמנים. “נשמע נהדר”, אני אומרת אך מרגישה שמשהו כאן דווקא לא כל-כך נפלא. אני לא שומעת את השימחה וההתלהבות שליוו את דנה כאשר “גילתה” מה בעצם היא רוצה לעשות, שמחה שליוותה אותה גם כשבנינו תוכנית פעולה, שפורטת את החלום ליעדים ומשימות קוטקרטיות. דינה נאנחת, “כן, נהדר” היא אומרת בקול שפוף. “אני עושה את מה שתכננתי, אבל  אני כל הזמן במתח. כל הזמן מחשבת את הזמן, למרות שאני לא באמת בלחץ של זמן, אני נותנת לעצמי ציונים – זה לא כיף לי“.

כתבתי לאחרונה די הרבה על מטרות: איך לקבוע מטרות, לזהות קשיים, ואיך אפשר להתגבר על אתגרים שונים, ולמה מטרות יכולות להועיל לנו.

כל זה נכון, מטרות וחזון חשובים: הם נותנים את הדרך, מאפשרים להמשיך קדימה גם כשיש קשיים או עירפול, עצם קביעתם נותנים תחושת תקווה שימחה ומוטיבציה.

אבל קורה לא פעם, שחלום, והמטרה שגזרנו ממנו, שעוררה השראה והתלהבות, הופכת למקור למתח. יכולה להיווצר תחושת עמידה במבחן תמידי, היצמדות נוקשה ללוח זמנים, וגם עודף ציפיה עצמית, שמביאים איתם חששות מקפיאים (מכישלון או הצלחה).

דבר דומה קרה לדינה- היא נאחזה ב”קו-הסיום” שהגדירה, ושכחה שהמטרה שלה היא להעשיר את חייה.

איך אפשר למנוע מהמטרות והחזון (“קו-הסיום”) שלנו להפוך לחרב פיפיות? איך לא להפוך אותם למורה נוקשה שמחלקת ציונים, אלא לתמונה צבעונית שמגדילה הנעה והנאה בחיינו?

1. להסיר ציפיות אפשר (וכדאי) להתכוונן לעשות את המיטב האפשרי עבורינו. עם זאת,התוצאות בסוף מושפעות מכל כך הרבה גורמים נוספים, שאינם בשליטתינו. לכן, התוצאה הסופית לא תמיד (ואולי כמעט אף פעם) לא תהייה זהה בדיוק לדבר שאליו כיוונו. ציפייה נוקשה לכך שנקבל תוצאה כזו, ולא אחרת, חוסמת את ההפתעה וההתפעלות ממה שקורה בדרך למטרה, וגם את הקבלה של מה שכן הושג.

דבר נוסף, מכיוון שהתוצאה לא תלוייה רק בנו, גם הערך העצמי שלנו וההגדרה העצמית שלנו, אינם תלויים בתוצאה. “מי אנחנו”- איננו נקבע או נמדד בהתאם לתוצאה כזו או אחרת של הפעולות שלנו.

2. לשים דגש על הדברים שאוהבים: סביר להניח כי בכל תהליך, בכל עשיה, יש גם “משימות שחורות” כאלו שמעוררות פחד או שיעמום. לכן, כדי לצלוח אותן, חשוב למצוא בדרך את הדברים החשובים לנו, הדברים האהובים , ולשים את עיקר תשומת הלב שם.

3. להתמקד את  מה שהושג עד כה: להביט כמה יצרנו/עשינו עד עכשיו, לשבח ולהוכיר את המאמץ, הכוונה והרצון שלנו.הנכחה של “מה יש”,  של ההצלחה  מעודדת ורותמת להמשך הדרך.

4. “לעצור להריח את הורדים” כמאמר השיר. כלומר, להתפעל מהדברים הקטנים של חיינו, ושל תהליך העשייה שלנו. להתענג על חמש דקות של “לעשות כלום” (כלום. גם לא לתכנן קדימה או להתחשבן אחורה. אפשר ומומלץ פשוט לשים לב לנשימה שלנו),  להקשיב לכונכיה ולשמוע את הים שבתוכה, להציג למשהו אהוב/ה את מה שעשינו עד כה,  להסתכל באלבום תמונות, לחייך ברחוב, או לעצור ולהריח את הורדים.

 (ואם למרות זאת את/ה מרגיש/ה שהמטרות לא ברורות, או תקועות  (ולמי מאיתנו זה לא קורה…), כדאי מאוד לקבל למייל מדריך קצר ומעמיק, שיקפיץ אותך מהספה. להורדה לחצו כאן)

ולסיום, סרטון קצרצר, על קונצרט עם אקורד אחד בלבד.  הפילוסוף אלן ווטס בביצוע האנימטורים של סאות’פארק:

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.